Mar 23, 2025

A Cathartic Diary

 On the 27’th of December 2008, the Israeli Defense Force (IDF) began a ground operation by the name of “Cast Lead” in Gaza. The operation began as a result of heavy rocket fire from Gaza on the civilian population in Israel.


There were 3 objectives for this operation :
1. To stop the firing of rockets on the civilian population.

2. To dismantle Hamas and prevent any form of rearming or regrouping.

3. To retrieve kidnapped soldier Gilad Shalit

After 22 days of fighting, the operation ended January 18’th, 2009 after the IDF called a one sided ceasefire. Neither of the 3 objectives were achieved in this operation. On January 21’st no Israeli presence was within the Gaza city limits.

The first 3 days of the operation were mostly conducted by the Air Force. Dropping an estimate of 5,400 bombs and “smart bombs” on specific targets. Killing an estimated 310 Palestinians and resistance fighters.

During these 3 days, then Commander of the southern forces Yoav Gallant changed the rules of engagement with Hamas. Citing that most Hamas leaders have 3 story houses. One underground basement, bunker where explosives and weapons would be stored, the main floor as a command office and on the top floor, where their family would live.

“They put the family on the top floor, because they knew we would not bomb them from above” said Gallant. Commander Gallant escalated rules of engagement and allowed the Air Force to strike heavily on Hamas members' structures and homes, leaving them with neither ammunition, center of operations…or family. Killing anyone on site. Competing with Hamas’s careless brutality.

The second phase of the operation began on December 29’th. Up to 10,000 reserve soldiers were called up and ordered to leave their personal lives and join the active forces. Coordinated attacks involved the Air Force, Navy and Army.

The fighting strategy involved heavy shelling and a slow paced advancement, clearing room-to-room, house-to-house whilst securing the perimeter. A difficult, narrow and extremely dangerous fighting strategy in the tight streets of Gaza.

This is where our tormented hero comes into play. Alex Aronsky was a 19 year old teenager drafted to the military as most young Israelis at the age of 18. Being designated and trained for the Armored Brigade as a gunner and designated marksman.

Little did Alex know that once finishing training, he would take part in “Cast Lead”.
What eventually changed his life forever.


“I have killed 12 children. I slaughtered two entire families. I bombed their entire house.”
He says with a heavy heart and a stern face.

“What would you do if you killed 12 children?” he asks me.

“I would probably kill myself” I answered.

He acknowledges my answer with deep, powerful eyes as one understanding the severity and weight of the actions.

“I think I saw our mother Rachel before I started shooting. She asked me to stop and not fire” he recalls. Biblical Rachel was Jacob’s wife.

“She was wearing all white, and I remember seeing her clearly…but that didn't stop us from firing. I will never forget that.” he recalls in guilt and shame, trying to stay focused in the moment.

“The same people that told me to fire then, are still in power now” Alex adds on.
Over a decade later, the same Yoav Gallant was fired as the Secretary of Defense during the bloody aftermath of the October 7’th massacre. Leaving an estimate of 50,000 Palestinians dead.

“We have to change something. We have to stop killing people. It doesn't work”.

Alex Aronsky was born in a Soviet controlled Kiev in 1989. He made “Aliyah” (Pilgrimage) with his family at the early age of 3. To this day, the same country he fought for does not even recognize him as a Jew. At times, he feels like a second and even third class citizen.

As many eastern european and ex-soviet block Jews are not recognized because of the shift in Jewish lineage throughout the diaspora. During the Lenin-Stalin and post WWII era’s the Soviet jews moved the hereditary lineage to the Fathers, rather the mothers…who were sought out to be “Sovietized” with crude acts of violence.

Throughout Jewish history, the fluctuation between the father or mother holding the hereditary lineage has changed several times due to constant persecution.

Only now, he has begun to receive partial economic support after years of battling with mental illness as result of the trauma while serving in the IDF.

His service in the IDF is not the only reason he is struggling. Years after his discharge, while living in the city of Ashkelon (21 kilometers from Gaza), he was eventually forced to leave and become a refugee. returning to his childhood city of Eilat in southern Israel…after losing many friends and practically living in a warzone. “The missiles were falling so rapidly, the alarm system would sometimes not even sound. That’s how frequent the drops were” he informs me.

He would wake up and see his neighbors dead…friends and relatives that he made around the neighborhood while walking his 2 dogs, laying in a pile of rubble for hours, until anyone came.


“The military and emergency services eventually started to break down” he continues. “The drops were so frequent, the damage to property, roadways and death was so high…we were eventually simply abandoned without any electricity or internet”.

“I would simply sit in the dark for nights on end, having only the sirens and bombs to listen to” recalls Alex. Not a reality most people would expect from a “First World Superpower” like Israel.

The past 4 years have been hell for Alex. “Its been the worst” he says with a tired tone. “I never imagined it could be so bad when I was young…why even grow up?” he asks cynically.

I’m not only writing this article and interviewing him…yet have also been his friend for over 15 years. I have personally seen his mental state diminish. From a strong, active and hard working individual to a depressed, confused and defeated young man.

“I think you might have been to 30-40 funerals these past few years” I suggest to him.
“Maybe even more than that, I cant even remember…we have lost so many people. I have lost so many people” he morbidly states.

One of the people that Alex lost was Yotam Haim. Whom he knew from the Heavy Metal groups and scene in Israel. It was tragedy over tragedy as Yotam was shot mistakenly by IDF soldiers, escaping his kidnappers after shelling and running towards the forces. Waving a white flag and wearing nothing but underwear. A completely, heart crushing death.

The late Yotam Haim ז”ל

Do you think you are an evil person? I ask Alex.

“I am not necessarily evil, yet I have done horrible things that cannot be measured or atoned for. My soul will be tainted forever with the blood I have spilled”.

“Yet you were 19 and serving in the military of a democratic country, fulfilling orders. You are nothing like our enemies, the terrorists that rape women, slaughter and burn infants…” I responded.

“I’m not the one to take the Nuremberg defense (Nazi) What kind of coward will say “I was just taking orders”. I want to be accountable for my actions. As my commanders should be. This isn’t a game…” Alex answers with conviction.

“I am, like them. We have both done the same thing. Yet simply with different means. The outcome is the same. Death of the innocent. Nights in Rubble.” Alex says.
“Its not the same thing…” I take offence to the comparison.
“It is. Its the same thing.” he says bravely.

How gentle and fragile is our world, when a 19 year old boy needs to become a murderer in order to serve his country in it’s battle for freedom. The soul of a 19 year old that wanted merely to experience life, explore the world and follow his dreams…only to become a 30 year old bedridden with nightmares, guilt and depression that even make him physically ill.

“I’m not in a good place at all. The solitude, the medication, the beers and weed…its not the best.” he speaks of himself. “But I am going to finish a biohazard driving course and hopefully get a full time job being a driver,” he adds.

Alex has always been an active guy. Ever since I met him he has had several different jobs, mostly in construction and IT. Many girlfriends and a rich social life. All that has been deduced to almost nothing today.

A brilliant mind that speaks at least 3 languages. We would talk about existentialism, science, economy and I could always learn something from him. He reads much more than I do and while teaching me of Isaac Asimov, our conversations and hang outs would mostly take place in the infinity of space. We enjoyed each others company, because nothing and no one was there to say “Hey, slow down…I don't understand what you're saying or meaning…” while we let our intellect and raw humor run freely.

“Of Course it haunts me. I cant stand here and say that I'm not fearful for the fate of my soul. I have done horrible things.” he maturely infers.

“Well, that clearly shows that you do have a conscience. What true murderers lack psychopathically, clinically. You are empathetic, making you human as you understand the severity of your actions. I don't think Hamas fighters share that sentiment, as they dance and celebrate the death of innocents, while you crumble under the shame and remorse of them” I attempt to refute his claims.

He clearly agrees, but has hardship in admitting any valor or pride of what he took part of.
While a true sociopath would shine in glee, after claiming so many lives.

A very thin line to tread on. Neither being able to live with your actions or having any acknowledgment from your peers, that you truly did the right thing.

While thousands if not tens of thousands of young Israelis eliminate “the enemy” generationally.
The “Top Dogs” are revered to in society. Some are granted advancements, land and tax breaks when they return to civil life. They get the hottest girls with all the perks. Not celebrated as murderers like our enemies, yet as warriors returned from battle.

Not Alex. He is not even recognized as suffering from CPTSD by the military.

“I just want to hear from them, that serving them and their orders, hasn’t compromised my well being. If anyone over there has the balls to admit it. I just want them to cop to it. Say it to my face”. Is what he wants.

While time passes and the war intensifies, new generations are coming up in young Israel.
Speaking of peace with the enemy is considered weak and treacherous.
The minds and souls of the younger generations are being pushed further to the right and extremism, as a result of Hamas’s October 7’th surprise attack.

Something snapped in the Israeli mentality. One of the most moral and patient armies in the world, started to feel so used, gullible and certainly outplayed. The potent merciful aspects of Judaism were replaced with vigilant militance. Nobody wants to be humane anymore, because humility in the middle east is considered vulnerability that has given room to attack. Merely speaking of peace with the Palestinians, can cause social alienation these days. 

“Setting fire to live babies…is not the same as firing a shell from inside a tank” I say again and try to console Alex’s stern conviction.

But Alex cannot admit that, not without someone giving him any kind of affirmation for it all.
“Something needs to change. Death serves no one.” Alex reiterated.

“The perpetuation of violence is such a stupid cycle, and there is no way out of it” he says.

Courtesy of Alex Aronsky - Alex in service


This is the first part of an ongoing series of Interviews with Mr.Aronsky.
If you have any questions or remarks, please send e-mail to
thedogtor@gmail.com


Feb 19, 2025

Footsteps at Footprint : Suns vs Pelicans


The Suns season is over. 

Ishbia's investment and lavish project has failed and will not achieve any acclaim this year.

Even though Suns fans have enjoyed the prestige, their last highest point remains the painful loss to the Bucks in the finals just a few years ago.

Suns fans are eager to win and despite the club's poor standings, over ten thousand people have arrived for today's game.


In a back to back matchup against the Pelicans, the Suns are going to try and compensate for their loss yesterday in OT in a very competitive encounter. With the Pelicans resting CJ McCollum and Zion Williamson, getting a revenge win becomes much more obtainable.

The atmosphere in the Footprint center is excellent and the Suns fans remain warm and supportive of their club, team and players...regardless of their achievements.


Unfortunately, because of my friends being late (You know who you are!) I missed half of the first quarter waiting for them at the gate...while Bol Bol turned on his superpowers with great support from the fans, who love him...and pushed Phoenix to an early 14 point lead. A lead that was not lost, yet only grew...till the end of the game.

Many people take games like these for granted. Obviously, both clubs...and especially the Pelicans...dont have much to play for. Hence them resting their stars to savor them and deny any possibility of injury...yet for me the NBA experience is still fresh...and I consider every moment I can watch these athletes on the floor nothing short of a miracle.

The suns went on beating the Pelicans, in a cold, controlled and a bit quirky matchup. Both defenses were not at their best, with 29 turnovers in total for both teams. Making space for some nice dunks and alley-oop lob's...yet the quality of basketball did not arise to any peaks.

The largest margin brought Phoenix up by 26 points in the beginning of the 4'th quarter, when many local fans began going for the doors.

Season's end is creeping up, and besides next month's game against Houston...im not sure I will be able to catch anymore games this season. 

There are strong rumors that the Suns will be trading out Durant during the summer, in an attempt to strenghten the squad...yet I am not sure how sending out your best player...will serve that interest. The suns need better big's and slashing stretch players that can space out the floor for their stars.

In his first season with the team, Mike Budenholzer will also need to step up and become and much more favorable and adorned with adherence amongst his players, that have not seemed to gel with him since seasons start. 

Lets hope that Ishbia will continue to spend those big bucks on the Suns and hopefully push them into conterdership again...with the insight and lessons of this seasons failures.

Scored for PHX : Bol Bol 25 pts, N.Richards 19 pts 12 reb, R.O`Neale 18 pts, Durant and Booker 17 each.

For the Pelicans : Hawkins and Missi 24 pts each

Final Score : 


Feb 16, 2025

NBA All-Star 2025 Failure





I have been a fan of this league since I was around 6 years old, so thats 34 years now.
The All-Star game has systematically gotten worse since its golden era in the early 90's and 00's.
This weekend's event, is an embarrassment for the product and image of the NBA, that's ratings have been dropping consistently for the past decade.

It felt moreso like watching a circus act of special ed performers than an athletic event.
So tacky, so corny. Shallow, fake and superficial.

The emphasis by the league's marketing division was so blatantly desperate to find new icons to sell the fans, as the new generation of stars become less appealing to the masses. If it was the extensive Vince Carter push with the Dunk Contest, making watching him read lines like an D grade actor is not only an embarrassment to his authenticity, yet for me atleast...gives out a bigtime "sellout" vibe.

The league is so desperate for new icons, for new front runners to rejuvenate its image and interest. Maybe because the younger stars of today put the entertainment aspect of the game as a lower priority than their predecessors, whom needed to sell tickets and merchandise in order to be truly successful, the younger stars of today don't really "need" to entertain, unless they choose to. They earn times over what prior generational stars would make, making their ambitions and goals, different.

Some of them are simply not interested in the marketing aspect of the game, and they are waiting to get back to their private lives as soon as their career is over. They dont care about what people think of them, what their likeability is and how famous they are...because they make enough money to calm and ease all of that noise.

The homage to the TNT crew in the final game of the All-Star events was just another insult to fans watching worldwide...as basketball itself has become so boring, so uninteresting, that the facade of a comedic imbecilic band of ex-players has become even more important, than the game itself. Let alone the directing of the event, that kept the crowd in the dark, to not show the thousands of empty seats.

As if people have forgotten the difference between placating, acting, entertaining and truly competing.
So much nostalgia is being force fed, it almost feels like a funeral. 


Is this what All-Star weekend is about? The broadcasters?
"Team Shaq" "Team Chuck"...what the hell is going on here?

It used to be a 48 minute game, with the same league rules of the best players from each conference. Look at what has become of this circus act. Its embarrassing and an insult to any fan with a functioning brain.

Anyone that is interested in the Basketball more than the music, merchandise, celebrities and distractions is going to be disappointed.

Now, I know that even in the 90's...some games did not reach great heights...but some of them were atleast competitive and interesting, and us the fans...we could watch the best players in the world go at it against each other for a moment. It was a special event...that showcased the best of the best, going at it...for real. Even if it was for a quarter and some, it was still real.

Thats so far from what is happening now. Can we please bring it back?
Make what matters about this game, is the game itself?

Can the league stop pushing so hard for marketing favorability and showcase the sport instead of its participants? Can the league make competing and challenging its utmost and highest priority? Above how many shirts and subscriptions its selling?

Probably not...but one can only hope. Im glad I didnt spend $1 on this years All-Star...because if I had, I would be upset with what I got in return.

A kingdom made of glass, full of empty shells. Almost feels as though the competition itself has been emasculated and emaciated to the point of infantilization. Saying : "I love the NBA" isnt as cool as it used to be. Lots of eyebrow's are rising because the depth and seriousness of this sport, is being infiltrated with stupidity, superficialism and coerced marke
ting.

Feb 15, 2025

משטרה, כדורסל ופיפי

-


 ...במהלך העונה, לאחר אחד הסיקורים שלי של משחק בית של הפועל אילת

מישהוא כתב לי "תעשה כתבה על שליח בראיינט האגדי!" וזה קרץ לי.
שליח בראיינט היה שחקן קבוצת המילואים של הפועל אילת המשחקת בליגה א'.

עם הקשרים הדלים שיש לי, הצלחתי להשיג את מספר הטלפון שלו.

הסברתי לסוכנת שלו שאשמח לעשות לו "כתבת היכרות" עם הקוראים, אשר רובם אינם מכירים אותו."כמה תמונות, אולי ווידאו וראיון…" הצעתי.

לפני שהוסיפה "רק מבקשת ממך, להכניס את הפן של "קהילת העבריים" בקטע, כי זה חשוב לשליח וגם לי, שישמעו ויכירו יותר על הקהילה הזו". הסכמתי והיא נתנה את האוקיי לשליח, אשר השיב לי בהתלהבות ש"יש לנו משחק היום, תבוא!".
הגעתי לאולם מפעל הפיס בתיכון בגין קצת לפני המשחק ועשיתי כמה תמונות של החימום.

ידידנו שליח בראיינט



הפועל "זהר" אילת שיחקו מול בית"ר ירושלים. אשר הגיעה למשחק עם 6 שחקנים רשומים בטופס.
אחד מהם, הוא אושיית הרשת והספורט רז ניסים כהן.

אשר הוא, מוכר יותר מהכל…מהאתגר שהוא נתן לנייט רובינסון בספורטק בת"א במהלך ראיון.
הפאסון והבטחון העצמי של אדון ניסים כהן הכה גלים, עד כדי כך שאפילו ג'ימי קימל הכניס אותו אל מנולוג הפתיחה של אחד מתכניותיו.

רז ניסים כהן מציע לנייט רובינסון לשחק אחד על אחד בכדורסל

החימום הסתיים ועליתי ליציע, כאחרון האוהדים.
הרבע הראשון של המשחק נפתח בריצת 12-4 של אילת.

זו הייתה הפעם הראשונה שפתחתי את פי מהיציע וקראתי "כמה הפרש אתם רוצים בית"ר?! 30?! חמישים?!" כאשר אישה מבוגרת כמה שורות מתחתיי הסתובבה ואמרה לי "שקט! לא יפה! למה אתה מדבר ככה?" ואני החזרתי עם מבט מבולבל של "איך אני בדיוק מדבר? מה אמרתי?".

בקהל אולי 20 איש. רובם בוגרים. חלקם הורים של שחקנים ואחרים קשורים למועדונים בדרך אחת או אחרת. ביניהם גם הבעלים של הפועל אילת, אדון טל פנחס, מאמן הקבוצה הבוגרת וניקולה לונצ'אר אשר שיחק בפרטיזן בלגרד, ריאל מדריד, מכבי תל אביב ועם דנילוביץ', בודירוגה ודיבאץ' בנבחרת סרביה חזקה ששיחקה מול נבחרת החלומות באולימפיידת 96' באטלנטה. שהיה חתום באילת כמעין GM.

מאחוריי שורה של צעירים, כאשר הבנתי את הרגישות של הקהל המבוגר והשקט במשחק ליגה א'…
"אל תביא את כל הכח" אמרתי לעצמי בראש. "אנשים רגישים". "תאהד, אבל תהיה כמה שיותר נעים". אילת המשיכה להיות דומיננטית במפגש ועלתה ליתרון 20 מוקדם מאוד.

בשלב כלשהוא, רז ניסים כהן הגיע לקו העונשין. הוא היה השחקן המוביל שלהם, המבוגר והמפותח ביותר של בית"ר מבחינה פיזית. ראוי לאמר…שהוא גם היה לא רע בכלל. שיחק עם כח ונשמה והיה ה"כוכב" של בית"ר.

הוא זורק זריקה וקולע, שקט חרישי ביציעים. כאוהד למהדרין הרגשתי דחף להפריע לו בעת הזריקה בשל השקט. "אתה פיפי!!" צעקתי במחשבה של "האוהדת לא תוכל להגיד לי משהו על זה…" והוא החטיא. "הופה, מצאתי פה משהו…"  חשבתי כאוהד.

האוהדת הסתובבה ואמרה "מה זה? למה אתה מדבר ככה?" ואני משיב "מדבר איך? הוא החטיא!" במחשבה שהיא בקטע של כדורסל ואהדה.
לאחר שהעירה לי בפעם השנייה כבר לקחתי זאת בדרך ועשיתי קול מצחיק עם טון ומבטא של פולנייה מאונקת.
"פויה בית"ר! אתם פויה!" כדי להנות מהמשחק ולעשות צחוק בדרך.
"מה זה?! איפה אתה חושב שאתה נמצא?!" היא שוב מסתובבת ופונה אליי.

"די נו, היא רצינית?" חשבתי והמשכתי לאהוד ולהנות מהמשחק. "יופי ריבאונד! יאללה אילת!" וכדומה. אילת המשיכה להגדיל את הפער שלה ורז ניסים המשיך להגיע אל הקו…כי חדר יפה אל הסל וסחט עבירה אחר עבירה. "אתה פיפי!!!" צעקתי והוא מחטיא.

"היי! למה אתה מדבר ככה?! זה לא יפה!" פונה אליי שוב האוהדת. "את רצינית? אמרתי פיפי."
היא נראתה כמו ילדה מבולבלת. לא יודעת באם לצחוק או לזעום. האוהדים הבוגרים האחרים שמו לב לחילופים בינינו והחלו לצדד לה.

התחלתי לשמוע מהם "די, תפסיק, אתה מנבל את הפה…זה לא יפה. תשתוק. אל תדבר."
"מה זה אל תדבר? אני בן אדם!" אני עונה להם והמבוגרת משיבה לי "לא! אתה לא בן אדם! תשתוק! תלך מפה! תסתום את הפה!" "אני לא בן אדם?" אני חושב לעצמי.

"מלחמה, חמאס, שבויים, בלאגן…אבל מה שחשוב להם זה שאני "מקלל" עם "פיפי"? "אני לא בן אדם?". הגזמתם. פרופורציות. "אין לי ברירה אלא להמשיך. זה מגוחך מדיי…" חשבתי. "פיפי? זה אמיתי?" אני חושב. הרי מי שהיה במשחק כדורסל א-ח-ד בחייו, יתוודע לקללות עסיסיות, אמוציות קשות, צעקות וצרחות שהם לא בדיוק "עבור ילדים", חשבתי.

הדקות עוברות ואילת לאט לאט מגדילה את היתרון. רז ניסים כהן מגיע אל הקו.
"אתה פיפי!!!" אני צועק בקול של פולנייה מעצבנת והוא מחטיא 2 זריקות.
"יש לי פה משהו!!" חשבתי וצחקתי בקול.

הוא שוב הגיע אל הקו. "אתה פיפי!!!" צעקתי.
רז ניסים כהן הסתובב על קו העונשין, הסתכל עליי וצעק משהו כמו "אתה לא מתבייש?! באנו לשחק כדורסל!" ובשלב כלשהוא, הוא קיבל עבירה טכנית מהשופט.

הרי אסור לשחקן להגיב לקריאות מהקהל ולבטח שלא לפנות אלייהם בדיבור.
הוא החטיא את הזריקה השנייה והרחשים מהאוהדים המבוגרים ההתגברו.
"תהיה בשקט! סתום תפה! לך מכאן! מי אתה בכלל מאיפה באת? לך מפה!"
הלו חברה', אני לא בדיוק אוהד הפועל ת"א בדרבי. "פיפי?" נו באמת…

"תגידו, אתם רציניים?!" אני פונה אלייהם בחיוך נעים וסמוק.
"מלחמה, חמאס, אנשים מתים ואתם נדלקים על "פיפי"?! קצת פרופורציות, בבקשה…מה יש לכם? השתגעתם?" והם מתבטלים בטיפשותם כפניי עגלים. הרי מה הם עושים באמת. תרבות המחאות? החזות הציונית? רוח הספורט?
ייתכן.



הגיע מחצית ואני קם ומתמתח ממושבי בכדי לרדת לשירותים ולברזייה בכדי למלאות את הבקבוק מים הקטן שהבאתי מהבית. איך שנשמעה השריקה רז ניסים הולך בנחישות לכיווני ומתחיל לאמר לי מילים בסגנון "מי אתה חושב שאתה?! איך אתה מדבר?! בוא! בוא לפה רגע!" כאשר מישהוא מהצוות שלו מנסה להרחיק אותו מהיציע וממני וברגעים האלה ממש נוצרה אנדרלמוסיה שלמה!

לצערי בשריקת המחצית, הצלם הפסיק את ההקלטה ושב אליו לאחר זמן קצר.
אותם הרגעים שאני מתאר, דווקא לא כולם נקלטו בעדשה ובמיקרופון…אך היו כאלה שכן.

השחקנים, הצוותים והקהל כולם צועקים אחד על השני, מנסים להדוף אחד את השני ואני באמצע של הכל. השחקנים של אילת ובית"ר ביחד מנסים להרגיע את ניסים אבל לא הלך להם כל כך ודווקא האוהדת הזו שלא מצאתי חן בעינייה נראתה באותו הרגע דווקא שמחה אם הייתי מקבל איזה בוקס לעין. מעניין איזה הימורים היו על זה ברשת…"אוהד מקבל בוקס במשחק ליגה א' – %2500 רווח".

"בוא לפה! אני רוצה לדבר איתך!" צועק ניסים שמחזיקים אותו אחורה. "אתה לא יודע עם מי הסתבכת! תראה אתה תצא מהאולם מה יקרה לך!" כאשר הוא קורע לחבר הצוות שלו את חולצתו כאשר מנסה להדוף אותו. ניסים מקבל טכנית שנייה לאחר שריקת המחצית ומורחק מהמשחק! הוא יצר יותר מדי דרמה! דרמה שעבור אחרים, אני הוא זה שיצרתי! עוד יותר נהמו הקולות והאנשים!



רז ניסים כהן בצירותו - וואלה חתיך הורס


אני הצלחתי להשיג את הווידאו של אותו המשחק מחברי והקאוץ' רנגי מ- Around the Rim ועשיתי את המיטב כדי לתמצת את הכל בעריכה.
לא יודע אם יש במה להתגאות, אבל זה סיפור שאפשר לזרוק לפח.


תקרית הפיפי והמשטרה - ליגה א' - הפועל "זהר" אילת מול בית"ר ירושלים

שחזרתי מהשירותים והברזייה, האוהדים הבומרים כאילו עשו לי "מחסום אנושי" ועמדו יחד בשורה במדרגות כדי למנוע ממני לעלות חזרה לכסאי…"אתה לא נכנס!" אומר לי איש מבוגר וכבד בן 70+. "אתה לא חוזר לפה! תלך מכאן תצא החוצה!" קורא בומר אחר. חייכתי וחשתי את מתכון התרופות שהאדון הנכבד לבטח לוקח עבור מחלות שהוא סובל מהם בבירור. בעדינות נגעתי בידו אשר אחזה ביד של אחר ויצרתי לי פתח ושביל חזרה לכסא.
איזה מפגן הם נתנו שם הבומרים, ממש "עשו הפגנה" כזו. אין דברים כאלה. בקפלן היו גאים.


מכיוון שאני הייתי מעורב מעט בהפועל אילת, הן בסיקורים והן בתפקיד של כרוז שהייתי לכמה משחקים, יצא לי להיות נוכח בכמה ישיבות הנהלה. כתוצאה מזה יצר עימי קשר עין הבעלים טל פנחס וקרא "בוא לפה! בוא הנה!" כאשר הוא ירד מהיציע ודרש ממני "דיבור צפוף" לצד הפרקט.

"תקשיב, אני לא יודע על מה אתה! אתה נראה לי מסטול לגמרי! (מקלחת וג'וינט אחרי עבודה ואז לאולם) "כולם פה לא רוצים שתהא כאן! אני דורש ומבקש ממך לצאת מהאולם! לך מפה! פשוט, לך מפה!" מחוייך אני משיב "מה פתאום, זה אולם של בגין. אני למדתי פה ז' עד י'ב. זה אולם ומשחק שפתוח לציבור. יש לי כל זכות להיות כאן ואין לך סמכות עליי".

"אני הבעלים של הקבוצה! אני הבעלים של הפועל אילת!" הוא עומד קרוב לפניי ועם שפת גופו ומבטיו משדר את אותו התדר הטיפוסי, של הלחץ והאימה. אך כזה שכבר כל ישראלי מכיר. כמו פינצ'ר שנובח. כי נדיר בישראל שמישהוא מרים יד. הם יודעים לצעוק ולאיים, אבל בתוכם לרוב פחדנים ויראי שמיים כיהודים הטובים שהם.

לידו אפי מנהל האולם, אחלה גבר ובחור מגניב. הוא נתן לטל גב כי זה העבודה שלו, אבל קלטתי עליו שהוא רצה להתפקע מצחוק ולהביא לי חיבוק. "אתה הבעלים של הקבוצה, אבל לא הבעלים של האולם. אנחנו כאן עומדים כמו בחוץ בפארק. זה שטח ציבורי. אין לך אכיפה עליי." אני עונה באיפוק.

"תזמין לו משטרה! לך מפה!" צועקת אותה אוהדת מבוגרת…
"תקראו למשטרה! תעיפו אותו מפה!" מוסיף מישהוא אחר שרואה שאנו מדברים ליד הדלת.

אוקיי, ה"בעלים" מנסה להשמע להוראות של "אוהדים וותיקים" לכאורה.
האישה המבוגרת הזו בטח הייתה סבתא של אחד השחקנים. חמודה סה"כ.

"אני הולך להזמין לך משטרה" אומר אדון פנחס.
במהלך כל הזמן הזה, כל כך התאפקתי שלא לצחוק לכולם בפנים ו"להסלים" את המצב עם ההומור והכשרון המולד שלי למשחק ותאטרון.

ממש השתדלתי ולנסות לשלב את עצמי בציבור, במקום פתוח…עם עוד כמה אזרחים חופשיים.
לא ניסיתי לפצוע אף אחד או להתסיס…זה לא שיצאתי מהבית במטרה לפוצץ משחק.
מה גם שכבר ידעתי שבתור כתב חובב, נקלעתי למצב לא נעים.
כתבה שצריך להשאיר – Off the Books מה שנקרא…

עם זאת, הקריאות היחידות שהיו לי מהיציע היו "פיפי" ו"פויה". באמת.
לא "אמא ש…", לא "יא בן…", לא "כ*ס אמ…", אפילו לא "חרא" או "זבל".
מה גם שהצעירים מאחורי קלטו שהוא מתעצבן, אז גם הם קראו לו "פיפי" כמה פעמים.

בנבריי ראשי כן הייתי ער לבחינה ושאילתא על מיצובנו כבני אדם בישראל.
"איפה באמת הראש?" "מה כבר יכול לקרות?" "הם רציניים?" "האם אנו חופשיים? האם לא?" תהיתי כהאנטר ס. תומפסון.
Pure Gonzo Journalism! איזה צחוק אלוהים. איך שרדתי את זה.

התאפקתי שלא לצחוק ועניתי "כן? ומה תגיד להם? למשטרה?" הוא הסתכל עליי עם עיניים מגוללות, הסיט עצמו אחורה והכה עם ידיו על הירכיים! התפוצץ במקום כי הוא לא יכל לעשות כלום! צוחק, אני שואל "סיימנו פה? אתה מפריע לי. אני הולך לראות משחק…" וחזרתי לשבת בכסא.

"מה קורה פה?" חשבתי. "הם רציניים?" "אמרתי פיפי, הוא החטיא עונשין…מה אתם גנובים? כדורסל? תרבות? הגזמתם. אנשים בשבי. פיפי?" ואין יותר סוריאליסטי מזה. לא יכלתי לתמצת או לנתח את זה ליותר ממה שזה, באותו הרגע. פשוט פיגור שכלי. עולם מקביל. Bizzaro World או משהו כזה.

החיים שוב מוכיחים שאת ההומור הקומי המוזהב ביותר שאפשר לתאר. אי אפשר להמציא.
אך האם זו אימה קומית? איך מגדירים את זה באומנות? בנאליות?

חזרתי לכסא שלי ושאלתי את הצעירים מאחוריי, "אתם חושבים שהם באמת יזמינו משטרה?"
הם צוחקים…"בוא נראה…"…"וואי, איך הייתי רוצה להקליט את השיחה הזו" עניתי.


"שלום משטרה"
יש פה מישהוא שעושה בלאגן במשחק כדורסל, הוא מקלל…תבואו לקחת אותו.
"הוא מקלל? מה הוא אומר?"
אמממ, הוא אמר פיפי.
"אנחנו שולחים את היס"מ!"

החימום של המחצית השנייה מתחילה ורז ניסים עולה ליציע הנגדי עם תיקו ושקיות שופינג שליקט לפני המשחק וממשיך לצעוק לכיווני. "יא בן זונה יא מניאק! יא זבל! בגלל אנשים כמוך נהרס המשחק! בגלל אנשים כמוך אין ספורט! איך שאתה מקלל יא גועל נפש!" אני צועק חזרה "אה! אתה יכול להגיד לי בן זונה מניאק אבל שאני אקרא לך פיפי?! איבדת את זה אה?! פרופורציות!" ופשוט נקרע בצחוק בקול רם עם הצעירים מאחוריי.

השופט ניגש לרז ניסים ומסביר לו שלמרות שהוא מורחק מהמשחק ויושב ביציע, ההרחקה שלו עלולה להסתבך אם הוא ימשיך בדברים ונדמה לי שאז יצא מהאולם אבל לא לפניי שהוא חלף על פניי ואמר : "מחילה. אתה צודק. עשית לי מבחן ונכשלתי. זו טעות שלי." כאשר השבתי "Peace and Love Man" בדרכו החוצה נדמה לי. שומעים בווידאו.

היה שקט והרבע השלישי התחיל.

יכול להיות שבשלב הזה כולם ציפו ממני להמשיך "להציק" או "לקלל" אבל זאת בכלל לא הייתה המטרה שלי!
אמנם הגעתי לאולם כדי "לסקר" את שליח בראיינט…אבל זה משחק ליגה א' ואני גדלתי באילת!
הייתי באגודת הכדורסל באילת מכיתה ח' עד י"ב! אני גם אוהד! אפילו הייתי כרוז קצת! הרבה לפני המשחק הזה! היה כל כך שקט בזריקות עונשין…הייתי חייב להגיד משהו לפחות! לפחות לנסות לגרום לשחקן היריב להחטיא!

חטאתי?!

נתתי עוד כמה "פויה בית"ר!" אבל בחייאט המשטרה בדרך, אז הסתפקתי ב"יאללה אילת!" ודברים כמו "אחלה ריבאונד! יופי מסירה!" והמשכתי לאהוד את אילת…שהמשיכה להגדיל את הפער עוד ועוד…מה עוד שבעריכת ווידאו או קטע כתוב זה מקבל התמקדות מיוחדת, אך הקישור למשחק המלא נמצא למטה כדי שתוכלו לקבל יחסיות טובה יותר על "ההפרעה" שלי.

בית"ר רשמו רק 6 שחקנים בטופס. אם שחקן נוסף יקבל 5 עבירות, זה נצחון טכני לאילת.
הרבע השלישי עובר והמשחק ממשיך בשלו, אילת מגדילה את הפער.
"בונא, הטל הזה לא יודע מהחיים שלו, במקום להרחיק אותך הוא צריך להביא לך כרטיס VIP! ניצחת בשביל אילת את המשחק!" אומר לי אחד הצעירים מאחוריי ומתפקע מצחוק.

הרבע הרביעי מתחיל ורק בסופו המשטרה מגיעה בטרחנות.
"איזה בזבוז משאבים" אני צוחק עם הצעירים מאחוריי.
"וואוו, הלוואי שיבואו לעצור אותי. זה יהיה הדבר הכי מצחיק בעולם" אני אומר.
"הייתי משלם כסף לקרוא את הדוח מעצר הזה" אנחנו ממשיכים לצחוק.

השוטרים עמדו שם אולי שני דקות והלכו.

המאמן ולונצ'אר הלכו כבר מזמן. מהבושה.
היה שם רגע במהלך הערב שכולם פשוט הסתכלו עליי. השחקנים, הקהל והשופטים…
אין ספק שהיו רגעים שהיו לי פרפרים בבטן וגם קצת חרדה, אבל למרות המשקפיים והנמשים יש לי גם הרבה אומץ וכריזמה. לא צריך להגזים.

האמת היא שאנו רואים זאת כרגע בכל העולם, בשל המתח והניגודיות החברתית, דווקא ההומור הוא זה שלעיתים יוצר ניצוץ שאחרים לא מסוגלים להתמודד עימו. אם זו בדיחה על ערבים או טראנסים או מישהוא שצועק פיפי.

עם כל האתגרים הפיזיים, המנטאליים, הרוחניים והחומריים של החיים שלנו, לפעמים…אנשים מאבדים את זה.
האמת היא? שאני לא מאשים אותם. באמת קשה להיות בן אדם היום. הכל מוזר וההסתעפויות אל האמת מחולקות למדי.

כמה ימים אחריי, יצרתי קשר עם שליח בראיינט והייתי יחסית נבוך.
הרי יצרתי עמו קשר כעיתונאי, לא כנוער הגבעות. הפועל ת"א.
ניסיתי להסביר עצמי אך הוא כבר נרתע ממני ואמר שלא יהיה מעוניין לעשות עימי מאמר או ראיון.
באסה, לא בדיוק יחסי הציבור שהייתי שואף עבור עצמי…

אבל אולי ככה זה בליגה א' כמו על כל במה והצגתה…
אבל אמרתי חמישים הפרש? לא? אמרתי או לא אמרתי?

קישור למשחק המלא :


https://www.youtube.com/watch?v=gujvP-QKal4&list=WL&index=1